מתוך המגזין "Aquarian Times", ווליום 4, מספר 4, חורף 2005
תרגום: שרית מאור \ Simrit Kaur
דן צ'ארנס מתאר את הפגישה הראשונה שלו עם יוגי בהג'אן…. ואת האחרונה.
"מה שלומך בחור צעיר, כ"כ חולה? אתה בטח עושה איזשהו סוג של צרות?"
אלה היו המילים הראשונות שיוגי בהג'אן אמר לי מעולם. הייתי כ"כ לחוץ מהפגישה הפרטית הראשונה שלי איתו- מחכה לבדי בסלון שלו בלוס אנג'לס- שהכרחתי את עצמי למדוט – כשפקחתי את עיני הוא היה שם. רק שלושה חודשים קודם השתתפתי בשיעור הקונדליני הראשון שלי. זה היה איתו. והמדיטציה שהוא לימד חיסלה את רוב הכאבים המסתוריים והעייפות שחשתי במשך כמעט שנתיים, שעליהם כבר בזבזתי אלפי דולרים בתשלומים לרופאים, עם הקלה מועטה. הבנתי, שאם זה מה שקונדליני יוגה יכולה לעשות בשבילי, באופן כללי, תארו לעצמכם מה יוגי בהג'אן יוכל לעשות בשבילי אישית.
"תשלח לו מכתב" אמרה אמריטה, האחות בקהלסה מדיקל סנטר. וכך עשיתי. ככה אני, מפיק מוסיקת ראפ, הגעתי לשבת על הספה בביתו של יוגי. "אתה בטח עושה איזשהו סוג של צרות" הוא אמר.
אני התכווצתי. "לא שידוע לי". התחלתי לדקלם את ההיסטוריה של הבעיה שלי. מטופש. הספקתי להגיד שני משפטים עד שהוא הרים את ידו והשתיק אותי בנפנוף יד.
הוא בקושי הספיק להישען, וכבר נתן את האבחון הסופי שלו. "קו-הקשת שלך שבור, האשכים שלך לא בסדר, ואתה חייב לעשות סאט קריה 31 דקות כל יום, לשארית חייך".
לפני שעיכלתי את התחזית ,הוא כבר הזמין את צוות התמיכה שלו. מיד הוא היה מוקף בים של טורבנים, כולם פתאום שותפים לטיפול באשכים שלי. הכרתי תודה כשראיתי פנים מוכרות, סירי ברוזה קאור, מקהלסה מדיקל, שחייכה אלי, כשהתחילה לכתוב על מעטפה ריקה את מה שהוא אמר. "לארוחת בוקר, להוציא את הזרעים ממילון כתום, ולמלא אותו ביוגורט מוזהב ואגוזי מלך. לצהריים, שתי מולי פראנטס עם פלפל שחור. לארוחת ערב, סלק, מים, ערמונים וקארי בטטה". נעצתי מבט מיואש בסירי קרוזה. "אל תדאג" היא אמרה. "אני אראה לך איך להכין אותם". "הנה" הוא נתן לסירי ברוזה בקבוק פלסטיק. "קח את אלה. אלה הויטמינים שלי שהבאתי מהודו. "קח אחד ביום". ראיתי אותה לוקחת את המיכל הקטן, כשעוד אנשים נכנסו ומילאו את החדר.
עכשיו אשתו של יוגי בהג'אן ישבה לידו. הבחור הצעיר המזוקן, עם הלבוש הלבן, שישב לשמאלי, הנחה אותי איך עושים סאט קריה. הייתי מסוחרר. הרשימה התארכה עכשיו על שתי מעטפות (דרך אגב, סירי ברוזה, עדיין יש לי את המעטפות האלה). וככה פתאום הרגשתי שהגיע הזמן ללכת. עמדתי והודיתי לו על זה שהוא פגש אותי. " עוד דבר אחד" הוא אמר. " בלי יחסי מין. עד שאני חוזר מהודו".
ואני, ממש היה לי האומץ לשאול אותו: " או, מתי זה?" אולי האשכים שלי לא היו במצב כזה גרוע למרות הכל.
בנסיעה הביתה, הושטתי יד לתוך הכיס והנעתי את ידי על בקבוק הפלסטיק הקטן, מערסל אותו בתוך כף ידי. הכדורים שלו, חשבתי. הכדורים שלו.
שנתיים מאוחר יותר, אני מחכה מחוץ לבית הלבנים שלו בחווה שלו בניו-מקסיקו, עם עוד כמה משתתפים ב"וועידת הידיים המרפאות", שאורגנה ע"י אדם שהוא החונך שלי עכשיו, ד"ר סנטוק סינג קהלסה. הוא ביקש מהמזכירות של יוגיג'י להודיע לו אם יתפנה מקום לפגישות ייעוץ אישיות, וכשזה קרה, התרגול היה כרגיל: עזוב הכול, הוא מוכן עכשיו.
שני משתתפים נוספים, גבר מפורטו ריקו ואישה מאוהיו- החליטו שהם מאוהבים בלילה קודם. הם נכנסו לחדר של יוגיג'י ביחד, ויצאו משם זורחים. הרמתי גבה והם אמרו "הוא אמר לנו להתחתן מיד. אנחנו הולכים לפגוש אותו במסעדה מקסיקנית במורד הכביש והוא ינהל את הטקס שם. אתה יכול להסיע אותנו לסנטה פה לקבל את אישור הנישואין? אתה יכול להיות השושבין שלנו!"
לפני שיכולתי לענות , שמעתי: "הארי סינג!". הגיע תורי.
זו הפעם השנייה שלי איתו , אבל הלשון שלי נדבקת, כמו בפעם הראשונה. הוא שוכב במיטה שלו, מטופל ע"י מזכירה, במבנה כיפתי. הפעם הבעיה שלי אינה פיזית. תרגול ה – 31 דקות סאט קריה כבר חזק, תודה רבה.
אבל הבן-אדם שבאתי לעבוד בשבילו בלוס אנג'לס מאבד את החברה שלו. אחרי שש שנים, הריגוש נעלם, אבל יותר חשוב מזה, העבודה נעלמה. ואין לי שום מושג מה לעשות עכשיו.
יוגי בהג'אן מכיר את הבוס שלי. "או" הוא מתחיל, "שמעתי שהוא בזבז את כל הכסף על הבית שלו". ואז הוא תוקע בי מבט: "אתה מוכן לעבוד בשביל חמישה דולר לשעה?"
"אני לא חושב," אני אומר.
הנחיריים שלו תופחים והעיניים מתרחבות: "למה?!"
תשובה לא נכונה. האם נהייתי כ"כ תשוש כך שאני עומד לפני איש קדוש ומצדיק את דרישות השכר שלי? אל תהיה קשוח, אתה לא במשא-ומתן על עבודה. פשוט תגיד לו מה אתה מרגיש בלב. "אוקיי"
שיניתי את דעתי. " הייתי מוכן לעבוד בשביל חמישה דולר לשעה אם אני אוכל לפרנס את עצמי ואם הייתי מרגיש שאני נותן תרומה אמיתית לאנושות."
"זאת הייתה תשובה מאוד חכמה" הוא אומר. "התשובה הראשונה הייתה מטופשת."
" אתה תצליח בכל מה שתבחר לעשות." הוא מניף את ידו בתנועה אלי ולכוון הדלת. "עכשיו לך."
אני יורה מבט חטוף לעבר המזכירה. היא מזכירה לו שיש לי עוד שאלה. " או" הוא אומר, "הוא רוצה לדעת למה הוא עוד לא נשוי." הנה זה בא: "אתה תהיה נשוי. אבל לא עכשיו. הייעוד שלך הוא כזה," הוא אומר כשהוא מביא את שתי ידיו יחד מעל לראשו המטורבן. " היא תהיה מרוסקת. עכשיו לך."
יש לי הרבה זמן להרהר ולהבין את משמעות המילים שלו והמחוות שלו בנסיעה לסנטה פה עם החברים שלי, שאוספים את רשיון הנישואין שלהם בשניות וקופצים חזרה למכונית, בנסיעה לגבריאל'ס, המסעדה המקסיקנית שתשמש כמקום הנישואין שלהם. יוגי בהג'אן כבר שם. הוא מנחה את הטקס. אני חותם כעד, ואנחנו מצטלמים על נאצ'וס. עדיין יש לי את התמונה הזו, אני בכיפה (ה"טורבן היהודי" שלי), מחזיק שבב (של נאצ'וס). בכל זאת, באמצע אכילת הסלט שלי, יוגי בהג'אן מסמן לי לבוא לשולחן שלו. להביא את הסלט שלי איתי?
"תן לו לרעות", אומר יוגיג'י. הוא מסמן לאחד האנשים בשולחן. "הוא בעסקי המוסיקה. הוא אחד מהם, אבל הוא גם לא אחד מהם." הוא פונה אלי שוב, ושואל אותי מה אני חושב על המוסיקה של 3HO.
בגלל הסאט קריה יש לי עכשיו אשכים של ברזל, אז אני אומר לו את האמת: בכדי להגיע לשאר העולם, אנחנו צריכים משהו שונה לגמרי. הוא מסכים. אולי לא חייתי חיים כפולים אחרי הכול. אולי זה היה אפשרי לגמרי להיות יוגי ומפיק ראפ באותו זמן, לעבוד בשביל שלום, ועדיין להחשיב את "הסנדק" כסרט האהוב עלי. אולי לי- בהיותי כל מה שאני- יש תרומה לתת, בדיוק כמו שהוא אמר.
הגעתי לניו-מקסיקו, מפוחד ולא בטוח בקשר לעתיד. אבל עכשיו, בפעם הראשונה בחיי, אני מרגיש שגם לי יש סנדק: אדם מחוספס, אבל אדיב, שיודע מה הכשרונות שלי, רואה בי אחד משלו, ובנשיפה של יודע-כל ויכול-הכל, יכול לארגן שדברים יקרו. עד הערב, אני צף. ד"ר סאנטוק שואל אותי איך זה הלך. "הוא הציע לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה," אני אומר , "אה כן?" הוא אומר, "מה הוא אמר?"
הוא שאל אותי אם אני מוכן לעבוד בשביל חמישה דולר לשעה." ועל זה, סאנטוק מתחיל לצחוק, ולא מפסיק עד שהוא מתהפך על ספסל הכירופרקט שלו, בפנים אדומות. כי הוא הבין את הבדיחה:
ב- 3HO כולם עבדו תמורת חמישה דולר לשעה, פחות או יותר.
"היא תהיה מרוסקת" זה מה שהוא אמר. אבל אני הרגשתי שאני זה המעוך, אחרי מערכת יחסים שנמשכה שנתיים וחצי.
" יש הרבה הפרעות בשדה שלך", "בוא לראות אותי כשאחזור מהודו."
"אדוני," עניתי "גם אני נוסע להודו."
"אז" הוא אמר "תהיה קרוב אלי".
במשך השנים, שמעתי סיפורים על תלמידים שיוצאים בדמעות מהפגישות שלהם עם יוגי בהג'אן: שמעתי
סיפורים עליו קורע לגזרים את האנשים הכי עדינים: שמעתי שאפילו האנשים הקרובים אליו מכולם, אנשים שנמצאים גבוה בשרשרת המזון, יכלו להיטרף על-ידו בשניות. ובאיזשהו אופן, יכולתי תמיד לחכות לזה בסופו של דבר.
אבל זה לא קרה מעולם. אני לא יודע למה הוא תמיד היה כ"כ עדין איתי. כשקמתי, הוא כווץ את שפתיו והיה שולח נשיקה באוויר לכיווני.
"אוהב אותך," הוא אמר.
למדתי איך לנקות את הבית שלי, בניקוי הבית שלו. הברקתי מנורות, רחצתי קירות. ניקיתי דברים שקודם לא חשבתי לנקות, כמו לנקות את האבק מהשלטים של הטלויזיה והוידאו. "הוא בתולה," אמרה סירי סימראן קאור, אז הוא שם לב להכל. טוב, גם אני הייתי בתולה, וחשבתי "הי, אני אוהב את איך שזה גורם לי להרגיש. אני רוצה להיות מסוגל לתת סוג כזה של שירות לעצמי. מגיע לי."
לא הבנתי את זה אז, אבל משהו התרחש. במערכת היחסים בין תלמיד למורה יש שלבים. יש מפגש ראשוני. יש תקופה של הערצה עיוורת. שבה המורה לא יכול לטעות ויש לו את כל התשובות. תקופה של מרד, שבה אתה מטיל ספק ביושרה של המורה. תקופה של כניעה. ואז כשנהיה לך נוח, זה הזמן ללכת.
שמעתי שזה מה שקרה ליוגי בהג'אן. הוא למד אצל המורה שלו, סאנט הזארה סינג, שפנה להארבהג'אן יום אחד ואמר, "לימדתי אותך מה שיכולתי. עכשיו הגיע זמנך להיות המאסטר בזכות עצמך. צא החוצה, ואל תחזור," נאמר לי שהוא היה בן 16.5.
לא ידעתי שאחד היתרונות בשירות בבית של יוגיג'י, זה שהייתה לנו עדיפות בייעוצים אחד-על-אחד. אז כשסירי סימראן הציעה לי את האפשרות, הייתי מופתע. לא תכננתי לראות אותו. הייתי יחסית מרוצה מעצמי ומחיי, לשם שינוי. לא ידעתי מה לשאול אותו, באמת. אבל, למה לפספס את ההזדמנות? אולי היה לו משהו להגיד לי? אז לקחתי את הפגישה. עם התחושה העמומה, כמעט תחושת אשמה, שפגישתי איתו תהיה מיותרת.
רק להראות לך שגם כשאין לך שום דבר מיוחד להגיד ליוגי בהג'אן, תהיה לך הזדמנות ללכלך גם את זה. " רק רציתי לבדוק איתך" התחלתי, אני חושב, "לראות מה מצבי." או משהו כזה." כאילו לא הרגשתי מספיק מגוחך, יוגיגי' מתחיל לגלגל את עיניו בחוריהן כשאני מדבר, מסובב את הצוואר בסיבובים גדולים ורחבים, פיו פתוח, לועג לי. הגיע הזמן לשתוק.
"לך. תהיה עצמך," הוא אמר "ותשכח את כל החסרונות האלה."
באותו יום עזבתי, עם, אולי, פיסת החכמה הקצרה ביותר שהוא נתן לי אי-פעם. אבל כשמדטתי על זה במהלך הימים הבאים , הבנתי שהוא אמר הכול.
זו הייתה הפעם האחרונה שהגעתי ליוגי בהג'אן לעזרה. זו לא הייתה החלטה שלקחתי, אלה הבנה איטית , שבעצם הוא אמר לי , מה שהמורה שלו אמר לו פעם: "צא החוצה. ואל תחזור." הוא רק אמר את זה מאוד מאוד נחמד.: "אל תבוא אלי בשנות ה-40 שלך ותשאל אותי את אותן שאלות מטופשות. אמרתי לך הכול כבר עשרות פעמים. או שתקשיב, או שלא. הגיע הזמן להיות המאסטר של עצמך." בקונדליני יוגה, יוגי בהג'אן תמיד אמר שאתה חונך את עצמך. אבל אני תוהה כמה אנשים תופסים את הצד השני, שאתה גם "מסיים את התואר" בעצמך.
אני מוקיר תודה שסיום התואר שלי קרה לפני שיוגי בהג'אן עזב את גופו. באיזשהו אופן, הכנתי את עצמי לחיות את חיי ללא המורה הרוחני שלי, הסנדק החביב שלי. עדיין, כשהגעתי לאספניולה, לטקס שריפת הגופה, הסופיות של העובדה שלא אוכל לשאול אותו שאלה נוספת גרמה לי לעצור.
"הוא עדיין כאן," אמרו חברי, "אתה עדיין יכול לדבר איתו."
למחרת, החזקתי עוגיית מזל בידי. ממש לפני שפתחתי אותה, שאלתי אותו שאלה, אותה שאלה ששאלתי לפני שנים. שברתי את העוגייה, והחזקתי את המסר שבפנים. הזזתי את ראשי וצחקתי. זה בהחלט היה הוא.
"אתה תצליח בכל מה שתבחר לעשות."
"עכשיו לך."
——————————————————————————————————-
הסרת אחריות מהתרגום: אמנם תורתו של יוגי בהג'אן נועדה להגיע ולשרת אנשים בני כל הלאומים. עם זאת, 3HO® מסירה אחריות מכל פרשנות מוטעית של התורה של יוגי בהג'אן שעלולה לנבוע מתרגומי טקסטים מתוך כתב העת Aquarian Times ו/או מהעלון המקוון של 3HO, שנעשו באופן עצמאי ולא הוזמנו ע"י הארגון.
Translation Disclaimer
While the teachings of Yogi Bhajan are fully intended to reach and serve people of all nationalities, 3HO® will not be held liable for any misrepresentation of Yogi Bhajan’s teachings through unsolicited or independent translations derived from Aquarian Times and/or the 3HO eNewsletter.